כמו להקת טרמיטים מורעבים התנפלו כולם על המזנונים והעמיסו צלחות כאילו זו הארוחה האחרונה עלי אדמות. על כל צלחת היה ערבוב בלתי הגיוני של מתוק ומלוח ואנשים אכלו מכל הבא ליד – ולא משנה הסדר.....
המקום : כנס שנתי כלשהו.
בערך בשעה 10:30 – הפסקת בוקר. המשתתפים הרבים יוצאים ללובי מאולם הכנסים ושם מחכה להם בופה ארוחת הבוקר: סנדביצ'ים מסוגים שונים ממולאים בסוגי גבינות, ירקות וחצילים , בורקסים למיניהם, ירקות ובגזרת המתוקים : עוגות, עוגיות, קוראסונים קטנים, רוגאלעך, פירות ועוד.
וכמובן גם שתיה חמה וקרה.
תוך רבע שעה המזנונים כוסחו. אני עמדתי בצד עם כוס קפה שחור, ואיך לומר בעדינות : נשמטה לי הלסת. מה שראיתי די הדהים אותי. זה לא שלא ראיתי מחזות כאלה בעבר, אבל אף פעם לא באמת שמתי לב.
כמו להקת טרמיטים מורעבים התנפלו כולם על המזנונים והעמיסו צלחות כאילו זו הארוחה האחרונה עלי אדמות. על כל צלחת היה ערבוב בלתי הגיוני של מתוק ומלוח ואנשים אכלו מכל הבא ליד – ולא משנה הסדר.
ומדוע נשמטה לי הלסת? כי ידעתי, ידעתי שאני פעם הייתי בדיוק כזה. לקחתי חלק בהצגה המטורפת הזו והשתדלתי להיות בין הכוכבים בהצגה.... (היום אני רק הקהל).
בכנס הקודם, אני הייתי הראשון לצאת מהאולם (התיישבתי מראש קרוב ליציאה כדי שאוכל להגיע מהר למזנון ולא אחכה בתור) והעמסתי הכי הרבה על הצלחת ואכלתי מהר מאד כדי שאספיק לסיבוב נוסף ....
ואפילו אחרי שני סיבובים הרגשתי פספוס בכך שנגמר האוכל\נגמרה הפסקה והיה צורך לעצור את הזלילה ולחזור לכנס.
איפה הייתי? מה קרה לי? מדוע התנהגתי עם אוכל בחייתיות כזו? זה לא שיש לי מחסור באוכל (אז עדיין ראו על הכרס העגלגלה שלי שאני אוכל הרבה ואני לא בתת תזונה).
ניסיתי להבין, מה הניע אותי ומה מניע את כולם להתנפל כך על האוכל?
ההבדל המהותי בין שתי השנים הללו – מעבר לשינוי התזונתי ולירידה במשקל, זה שהתחלתי לחקור. לנסות להבין מה בעצם אותו כוח מסתורי שדוחף כל כך הרבה אנשים לאכול כל כך הרבה, כשהם יודעים ומודעים לזה שזה לא בריא להם – ובאופן מודע הם לא רוצים לאכול כל כך הרבה, אבל נכנעים לאיזה "כוח עלום".
כשאתה חושב שאתה עושה מה שאתה רוצה – אבל בעצם אתה שבוי ....
רוב חיי הבוגרים תחושה של חופש התחברה עם אוכל. אתה חופשי לאכול מה שבא לך, ללא רגשות אשם, ללא גבולות וללא מעצורים!
מי לא מתחבר לתחושה הזו ?
חופש, טיולים, ים , מסעדות, בופה של המלון בארוחת הבוקר, מסעדה בערב, נשנושים כל היום (גלידה, פיצה, מלוחים, מתוקים – הכול הולך ) – הנה החופש המוחלט ! נאכל ונאכל כי זו ההרגשה האמיתית של אושר וחופש! (גם תוך כדי הכתיבה אני מרגיש את תחושת החופש הזו ואת החזה מתרחב).
יאללה, הגענו לבופה! (מלון\חתונה\בר מצווה – לא משנה איזה)
סיבוב ראשון : מעמיסים על הצלחת כמה שיותר דגימות מכמה שיותר סוגי אוכל במזנון. צריך לטעום מהכול – חבל לפספס (שילמנו , מגיע לנו).
סיבוב שני : מחליטים מה טעים יותר ומשלימים עם עוד כמה דגימות שלא הצלחנו להכניס בסיבוב הראשון.
סיבוב שלישי : מעמיסים על הצלחת כמה שיותר מהמאכלים היותר טעימים. (אם בכלל יש כאלה באירועים גדולים).
סיבוב רביעי : מעמיסים עוד קצת על הצלחת – בעיקר כדי לא להרגיש פספוס, יכולנו לאכול ולא אכלנו – לא ניצלנו עד הסוף את תחושת "החופש" ואת כמויות האוכל.
הרגשת מלאות וסיפוק . איזה אושר!
אכלנו ואנחנו מרגישים מעולה!!!!
האמנם ?
כמה פעמים חזרתם הביתה מאירוע בערב ולא ישנתם טוב (בלשון המעטה) אחרי שהקיבה הייתה עמוסה בכמויות אוכל ?
או דוגמה נוספת , טיולים בחו"ל: טעמים חדשים, מרקמים חדשים – מה , לא נאכל כמה שיותר? אין לנו כאלה מאכלים בבית.
כמה פעמים הייתם בטיולים בחו"ל ורוב הזמן הרגשתם כבדות וחוסר אנרגיה מרוב אוכל ....
כמה פעמים אמרתם לעצמכם שבפעם הבאה שתהיו באירוע\מלון שיש בו בופה, תרסנו את עצמכם? זה לא באמת עבד. תחושת החופש וכמות האוכל הבלתי מוגבלת הדליקה איזה כפתור בלתי נראה בפנים – הנה, אפשר לאכול כמה שרוצים ומה שרוצים.
במחשבה נוספת, קצת יותר לעומק, תחושת החופש באוכל נוצרה מכיוון שאוכל זה אולי אחד המקומות היחידים שאנחנו באמת אדונים לעצמנו, מגיל צעיר. גם ילדים מאד קשה להכריח לאכול משהו או למנוע מהם לאכול.
זה אחד המקומות היחידים בהם ניתן להפגין עצמאות. הרי כל חיינו אנחנו נמצאים תחת סמכות ומרות כלשהי: קודם כל בבית אלה ההורים והמשפחה, בגן זו הגננת, בבית הספר יש מורים, בצבא מפקדים, באוניברסיטה מרצים ובמקומות העבודה המנהלים. מגיל צעיר יש סמכות ש"מפקחת", אוסרת, מנחה – ואנחנו צריכים לתת לה דין וחשבון ובעצם יוצרת הגבלות כלשהן על החופש והעצמאות שלנו.
יש כאלה שמצליחים להתמודד עם זה ולייצר לעצמם את הבידול האישי על אף הניסיונות להכניס אותם ל"מסגרת" כלשהי. הם יודעים להבדיל בין העצמאות האישית לבין הצורך הנקודתי בסמכות.
אבל לא כולם – ולעיתים האוכל הוא מפלט. מפלט החופש האולטימטיבי.
אולי אחד המקומות היחידים בהם אין "סמכות" כלשהי . כל אחד אדון לעצמו ויכניס לעצמו כמה אוכל שהוא רוצה, מתי ואיפה - ואף אחד לא יגיד לו מה לעשות.
זו לא הסיבה היחידה ולא תמיד העיקרית לאכילה מופרזת – בעיקר בחופשות, טיולים, חגים ואירועים. אבל מניסיוני האישי אני יודע – שזה המקום ל"פרוק עול" להרגיש איזה שחרור מכבלים דמיוניים שצריכים להחזיק אותנו אסופים כל הזמן.
לפעמים, כאדם בוגר, הטריגר לאכילה הזו, הצורך למרוד בסמכות כבר לא קיים. יכול להיות שאדם בוגר, שעומד על דעתו, שיודע לשים סמכות בפרופורציות הנכונות שלא יפגעו בעצמאותו – עדיין מחזיק בתוכו את האמונה שאוכל = חופש, וימשיך לאכול ללא שליטה ולא יבין למה.
וזו לא רק התחושה שלי – ראיתי ופגשתי לא מעט אנשים שחופש בשבילם מתבסס קודם כל על אוכל – זו תחושת החופש מבחינתם .
תיקחו מחתונה את האוכל, מה יזכרו?
תיקחו מחופשה בחו"ל את המסעדות, על מה ידברו?
עצוב – אבל תיקחו את האוכל מהאירוע או החג – אין אירוע....
אז אחרי שהחזרתי את הלסת למקום – ונשמתי, הבנתי שבאותה הפסקה עשיתי סוג של "זום אאוט" על החיים הקודמים שלי.
רק אחרי שירדתי במשקל ו"ניקיתי" את עודפי האוכל המיותר שהכנסתי לגוף שלי (בדגש על מתוקים, מאכלים עתירי סוכר ופחמימות מעובדות), יכולתי להתחיל להבין את הסיבות האמיתיות לאכילת יתר.
ולא רק שפע המזון הוא הגורם לאכילת יתר – אלא התחושות והרגשות שלנו – שאכילת היתר בעצם מטשטשת אותם מתחת לשכבות השומן.
כל עוד לא נוציא את התחושות והרגשות האמיתיים שלנו לאור, ונבין מה המקור לכך שאנחנו אוכלים יותר מידי – נשאר במשקל עודף. ולא יעזור איזה פרוטוקול תזונה נאמץ וכמה "כוח רצון" יהיה לנו.
זכרו:
לא משנה מה יש לנו בצלחת – משנה איך הוא הגיע לשם .
שלכם,
עמית
מנטור לאורח חיים בריא
אם זה נגע בכם, ואתם מעוניינים לעבור תהליך דומה בעצמכם, מוזמנים לשיחת היכרות ללא עלות.
Comments